פסק-דין בתיק תא"מ 26757-06-12

בפניי דיון מאוחד בשני תיקי בימ"ש שנפתחו לגבי תביעה שטרית אחת לפירעון שטר חוב אחד ע"ס 39,100 ש"ח.

ההנמקה בפס"ד זה תהיה תמציתית, במצוות תקנה 241טז(ב) לתקסד"א.

עובדות והליכים רלוונטיים עיקריים

ביום 6.9.11 פתחה התובעת נגד שני הנתבעים תיק הוצל"פ אחד שמספרו 0112783332 (להלן - " תיק ההוצל"פ"), לשם ביצוע שטר חוב אחד שנעשה ע"י הנתבעת ביום 27.3.05 לטובת התובעת ובערבות הנתבע (להלן - " השטר"), כאשר בשטר נרשם סכום של 200,000 ש"ח, אך בטופס ביצוע השטר בתיק ההוצל"פ נרשם  סכום חוב לגבייה של 39,102.46 ש"ח בלבד.

הנתבעים הגישו מסמך התנגדות אחד משותף, אך מאחר שהנתבע איחר במועד הגשת ההתנגדות, פוצלו ההליכים בין שני הנתבעים ונפתחו שני תיקי בית משפט: תיק 27008-06-12 לצורך דיון בהתנגדות (במועד) של הנתבעת לביצוע השטר, ותיק 26757-06-12 לצורך דיון בבקשת הנתבע להארכת מועד להגשת התנגדותו לביצוע השטר.

ביום 9.10.12 נערך בפניי דיון מאוחד בהתנגדות הנתבעת ובבקשת הנתבע להארכת מועד להגשת התנגדות הנתבע, ובתום הדיון, שבמהלכו נחקר הנתבע 1 על תצהירו התומך בבקשתו, ניתנה רשות להתגונן לשני הנתבעים, בהמלצתי, תוך קביעה שהפיקדון ע"ס 2,500 ש"ח אותו הפקיד הנתבע ביום 5.7.12 בקופת ביהמ"ש לצורך עיכוב הליכי ההוצל"פ נגדו ייוותר בקופת ביהמ"ש עד להכרעה בתביעה השטרית. מאחר שמשלב דיוני זה הדיון היה זהה לגבי שני הנתבעים ובנסיבות הנ"ל, אתייחס מעתה לצדדים כאל צדדים לתביעה שטרית אחת בתיק בימ"ש אחד משותף.

לקראת דיון ההוכחות הוגש תצהיר עדות ראשית אחד בלבד מטעם כל אחד משני הצדדים: תצהיר של מר דמיאן מיטלברג מטעם התובעת, ותצהיר הנתבע מטעם הנתבעים.

ביום 13.12.12 נערך בפניי דיון הוכחות בתביעה. בדיון זה נחקרו שני העדים המצהירים הנ"ל, ראשון המצהיר מטעם הנתבעים ואחריו המצהיר מטעם התובעת. בתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בעל-פה.

דיון ומסקנות

עסקינן בתביעה שטרית ולכן ולאור סוג הטענות שמועלות ע"י הנתבעים, נטל ההוכחה בתביעה זו מוטל עליהם. עפ"י ההלכה הנוהגת כיום ומאחר שהצדדים הם קרובים ומאחר שאין חולק שהשטר נמסר ביניהם במסגרת עסקת היסוד שעשו, רשאים הנתבעים להוכיח כי אינם חייבים לשלם לתובעת את סכום התביעה [ראו: רע"א 611/02 כהן נ' מ. פלא ייזום עסקים בע"מ (פורסם בנבו, 27.2.02); ע"א (מחוזי חי') 3876/06 רמקו בע"מ נ' שטרית (פורסם בנבו, 17.1.08)].

לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים ונתתי דעתי לממצאי חקירות העדים בפניי, אני מוצא לקבוע כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה ולכן דין התביעה להתקבל.

מצאתי להעדיף את גרסת ואת עדות העד מטעם התובעת על פני גרסת הנתבעים ועדות הנתבע. להלן אפרט בתמצית מסקנתי זו.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, האם בתום יחסי העבודה של הצדדים (בחודש ינואר 2010) ולאחר שהנתבעת השיבה לתובעת סחורה שסופקה לה קודם לכן ע"י התובעת נותר חוב כספי בלתי נפרע. אם לחדד עוד יותר את המחלוקת, הרי שהיא בשאלה, מה בדיוק כללה הסחורה שהושבה לתובעת ומה היה בדיוק שווי סחורה זו, כאשר הנתבעים טוענים שלא נותר כל חוב כספי (והתובעת אף נותרה חייבת כסף לנתבעת) מאחר ששווי הסחורה שהושבה עולה על יתרת החוב הכספי של הנתבעת לתובעת ערב השבת הסחורה, ואילו התובעת טוענת מנגד כי לא היה בשווי הסחורה כדי לכסות את מלוא החוב שקדם להשבת הסחורה.

למרות שנטל ההוכחה מוטל על הנתבעים כאמור, הם בחרו שלא להציג את מלוא הראיות הרלוונטיות שבידיהם, והדבר פועל, כמובן, לחובתם. כוונתי לכך שהנתבעים לא העידו את ביתו של הנתבע, שלדברי הנתבע בעדותו בדיון ההוכחות עבדה בזמנים הרלוונטיים עימו אצל הנתבעת ואף הייתה זו שערכה בכתב ידה מסמך רלוונטי במעמד העברת הסחורה מהנתבעת לתובעת (מסמך שנעלם עפ"י עדות הנתבע). כששאלתי את הנתבע בדיון מדוע ביתו לא הועדה השיב: "טעות קשה שלנו ושמתי לב לזה רק אתמול בערב" (שורה 15 בעמ' 5 לפרוטוקול). וכשנשאל הנתבע בחקירתו החוזרת על חיוניות עדותה של ביתו השיב: "היא היתה מסבירה את שיטת ההחזרה של הסחורה וזה היה מקשר את הצורה של החשבוניות. היא הסבירה (צ"ל - "הייתה מסבירה" - א.כ.) לבית המשפט איך נרשמו הדברים ואז בית משפט היה מבין את התהליך. אני לא יכול להעיד במקומה, כך אני מבין...העדות שלה היא עדות מחזקת". דברים אלו של הנתבע מדברים בעד עצמם ופועלים, ראייתית, כאמור לחובת הנתבעים.

בשים לב לשאלה הנ"ל שבמחלוקת, שוכנעתי להסתמך על עדותו של עד התובעת שהייתה מהימנה בעיני. עד זה נתן עדות קולחת, ברורה והגיונית, וידע להסביר היטב את כל תהליכי העבודה הרלוונטיים ואת ההתנהלות הכספית שנעשתה בין הצדדים וכן את תהליך החזרת הסחורה והזיכוי שניתן ע"י התובעת לנתבעת בגינו, והכל ביחס לאסמכתות החלקיות שהציגו שני הצדדים. עד זה גם עמד היטב, להבנתי, בחקירה הנגדית שנערכה לו. התברר גם כי עד התובעת ספר בעצמו את פריטי הסחורה שהושבה ערב השבתה לתובעת, וזאת במחסן של של הנתבעת. עד זה הכין גם מסמך מפורט בכתב ידו של פריטי סחורה אלו (נספח ג' לתצהיר העדות הראשית שלו), ושוכנעתי כי מדובר במסמך אותנטי שעל פיו בוצעה בפועל השבת הסחורה ועל פיו בוצע בפועל הזיכוי הכספי הרלוונטי של הנתבעת בספרי התובעת.

מנגד, מעדות הנתבע התברר כי הוא לא ביצע בעצמו כל ספירה של הסחורה שהושבה, כאשר דווקא ביתו של הנתבע, שלדבריו עצמו הינה עדה חיונית ביותר מכיוון שבדקה את הסחורה בטרם השבתה וערכה על כך רישום בכתב (שאבד עפ"י הטענה) ואף רק היא (ולא הנתבע) יכולה להסביר את תהליכי העבודה והרישומים מבחינת הנתבעת, דווקא עדה חיונית זו לא הועדה מטעם הנתבעים. הדבר פועל כאמור לחובת הנתבעים ואף מחליש באופן משמעותי את האפשרות לסמוך על עדות הנתבע, ודאי כאשר נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים.

התברר בדיון ההוכחות, כי מסמכי תעודות המשלוח המקוריות (הידניות או החתומות) לא נשתמרו ואינם בידי אף אחד מהצדדים. סבורני כי בנסיבות ולאור מיהות הנושא בנטל ההוכחה, היה ראוי שהנתבעים יפעלו לאיתור חברת ההובלה שהובילה את הסחורה שהושבה כדי לנסות להגיע לאותם מסמכים, אך הנתבע אמר בחקירתו הנגדית כי אפשרות זו כלל לא עלתה בדעתו (שורה 26 בעמ' 5 לפרוטוקול). ואילו עד התובעת העיד בהקשר לכך, כי התובעת כבר לא עובדת עם אותה חברת הובלות וכי בדיקה שערכה התובעת מול חברת ההובלות העלתה שלא נשתמרו בידי האחרונה תעודות המשלוח הידניות (סעיף 6 לתצהיר עד התובעת, שלא נסתר).

הנתבעים לא הציגו, למעשה, כל מסמך שנעשה ע"י התובעת או עם התובעת או בחתימת התובעת לגבי היקף ושווי הסחורה שהושבה ע"י הנתבעת לתובעת. כל שהציגו הנתבעים הוא מסמכים פנימיים וחד-צדדיים של הנתבעת, הכוללים כרטסת חשבונות משוחזרת מיום 22.5.12 לשנת פעילות/התחשבנות 2009 וכן 3 חשבוניות מס מיום 26.1.10 בסכום כולל של 267,409 ש"ח שהוציאה הנתבעת לתובעת, כאשר הנתבעים מאשרים שהחוב הכספי ערב השבת הסחורה עמד על 232,969.49 ש"ח. הנתבע בחקירתו אישר כי הייתה פעילות רלוונטית נוספת לאחר שנת 2009 שלא באה לידי ביטוי בכרטסת היחידה הנ"ל שהוצגה ע"י הנתבעים, בנימוק לפיו מחשב הנתבעת נגנב, אך הנתבע לא צירף לתצהירו אישור על הגשת תלונה במשטרה על גניבת המחשב למרות שלדבריו קיים אישור כזה (שורה 15 בעמ' 6 לפרוטוקול), וגם עובדה זו פועלת לחובת הנתבעים, שכן טענת הגניבה היא ההסבר המהותי לאי-המצאת נתונים ומסמכים רלוונטיים נוספים שאמורים היו להיות בידי הנתבעים.

יצוין לגבי חשבוניות המס אותן הציגו הנתבעים, כי התובעת טענה לגביהן שהן כוללות זיכויים כפולים לגבי אותם פריטי מזגנים, ולכן אין לסמוך על החשבוניות. בנושא זה, בשים לב לכך שמדובר במסמכים חד-צדדיים וחלקיים של הנתבעת, בשים לב לכך שנטל ההוכחה מוטל על הנתבעים, בשים לב לכך שעיון בחשבוניות מלמד שאכן לכאורה ישנם מס' רישומים לגבי אותם פריטים ולאחר שנתתי דעתי לטענות ולעדויות הצדדים, אני מוצא לקבוע, כי, לכל הפחות, נותר ספק לגבי האותנטיות של החשבוניות בכל הנוגע לכוחן הראייתי להוכיח שהפריטים הרשומים בהן אכן הוחזרו בפועל ע"י הנתבעת לתובעת, וספק זה פועל בנסיבות גם הוא לחובת הנתבעים.